העולם יודע לבנות אפליקציה חדשה בתוך חודשים.
מכרה נחושת חדש הוא סיפור אחר לגמרי.
כדי להקים מכרה צריך לאתר מרבץ מתאים, לבצע קידוחים, לקבל אישורים, לגייס הון, לבנות כבישים ותשתיות, להקים מתקני עיבוד ולהתחיל הפקה מסחרית. התהליך מורכב, יקר ותלוי בתנאים גיאולוגיים, סביבתיים, רגולטוריים ופוליטיים.
לכן קיים פער מובנה בין הביקוש לבין ההיצע.
הביקוש יכול לעלות במהירות כאשר נמכרים יותר רכבים חשמליים, מוקמים מרכזי נתונים ונבנות רשתות חשמל חדשות.
אבל ההיצע אינו מסוגל להגיב באותה מהירות.
הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה בוחנת באופן קבוע האם פרויקטים קיימים ומתוכננים יספיקו כדי לעמוד בביקוש העתידי לנחושת ולמינרלים נוספים. התחזיות שלה מצביעות על עלייה משמעותית בביקוש לנחושת ככל שהחשמול העולמי מתרחב.
כאן נכנסת לתמונה גם איכות העפרה.
לא כל טונה של סלע מכילה אותה כמות נחושת. כאשר תכולת המתכת נמוכה יותר, צריך לכרות, לשנע ולעבד יותר חומר כדי להפיק אותה כמות של נחושת טהורה. המשמעות היא יותר אנרגיה, יותר ציוד, יותר השקעה ועלויות הפקה גבוהות יותר.
מיחזור יכול לסייע מאוד.
נחושת ניתנת למיחזור חוזר, והיא שומרת על תכונותיה גם לאחר שימוש מחדש. כבלים, מנועים, מכשירי חשמל ומבנים ישנים יכולים להפוך למקור חשוב של חומר גלם.
אבל מיחזור לבדו אינו פותר את כל הבעיה.
כאשר כמות התשתיות בעולם גדלה, חלק גדול מהנחושת נשאר בתוך בניינים, כלי רכב ורשתות חשמל במשך עשרות שנים. לכן העולם זקוק גם לנחושת ממוחזרת וגם להפקה חדשה.
זו הסיבה שהדיון בנחושת אינו רק דיון על מחיר של מתכת.
זהו דיון על קצב הבנייה של הכלכלה החדשה.
הטכנולוגיה יכולה להבטיח עתיד חשמלי, חכם ונקי יותר.
אבל בסופו של דבר, מישהו צריך לכרות, לעבד ולהעביר את החומרים שמהם העתיד הזה נבנה.