אפשר לבנות עוד תחנות סולאריות.
אפשר להקים עוד טורבינות רוח.
אפשר למכור מיליוני רכבים חשמליים.
אבל ללא רשת חשמל מתאימה, כל המהפכה הזאת עלולה להיתקע.
רשת החשמל היא המערכת שמחברת בין ייצור האנרגיה לבין מי שצורך אותה. היא צריכה להעביר חשמל מתחנות כוח, מתקנים סולאריים וטורבינות רוח אל ערים, מפעלים, מרכזי נתונים, תחנות טעינה ובתים פרטיים.
וככל שהעולם משתמש ביותר חשמל, הרשת צריכה לגדול.
הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מעריכה שהתרחבות רשתות החשמל עשויה להעלות את הביקוש השנתי לנחושת עבור רשתות מכ־5 מיליון טונות בשנת 2020 לכ־7.5 מיליון טונות עד 2040 בתרחיש המדיניות הקיימת, ואף לכמעט 10 מיליון טונות בתרחיש מעבר מואץ יותר.
הסיבה פשוטה: נחושת היא אחד החומרים המרכזיים בכבלי חשמל, שנאים, מערכות חלוקה וחיבורים תת־קרקעיים ותת־ימיים.
אנרגיה מתחדשת מוסיפה מורכבות נוספת.
תחנת כוח מסורתית גדולה יכולה לספק חשמל מאתר מרכזי אחד. לעומת זאת, מערכת המבוססת על שמש ורוח דורשת חיבור של מקורות רבים, לעיתים באזורים מרוחקים, יחד עם מערכות אגירה, בקרה דיגיטלית וגיבוי.
כל אחד מהחיבורים האלה דורש תשתית.
לכן המעבר לאנרגיה נקייה אינו רק סיפור של פאנלים סולאריים או סוללות.
זהו גם סיפור של מיליוני קילומטרים של קווים חדשים, הרחבת רשתות קיימות, החלפת שנאים ישנים והשקעה במערכות חכמות וגמישות יותר. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מדגישה שרשתות מודרניות וחכמות הן תנאי מרכזי לשילוב רחב של אנרגיה מתחדשת.
כולם רוצים יותר חשמל נקי.
אבל לפני שהוא מגיע לשקע, צריך להעביר אותו דרך העולם הפיזי.
ובעולם הזה, נחושת היא אחת התשתיות החשובות ביותר.